איתן  הוא ישראלי המתגורר בטוקיו מזה ארבע שנים ונמצא לקראת סיום הדוקטורט שלו באוניברסיטת טוקיו היוקרתית. בשנה שעברה יצא למסע אופניים לאורכו של האי המרכזי הונשו. מסע שעשה לבד למשך חודשיים בהם פידל בנופיה המרהיבים של יפן, פגש אנשים בדרך, ישן במגרשי בייסבול, וחצה נהרות, הרים ושדות אורז.

TELAVIVTOKYOテルアビブ東京 ערך ראיון ראשון עם איתן על חוויה ייחודית זו בה הוא למד להכיר את יפן בצורה שונה ומיוחדת.

1. תספר לי על החוויה שלך ביפן: כמה זמן אתה כאן? איך הגעת הנה?

ליפן הגעתי, כמו הרבה אנשים, ממש בטעות. כשהייתי ילד הייתי מסתכל שעות באטלס. היה לי אטלס גדול כזה, עם כריכה שחורה, וכל המדינות והגבולות והערים וההרים והימים והאגמים ריתקו אותי כמו שום דבר אחר. הייתי מתכנן ערים חדשות, אימפריות, מלחמות, תוהה על כל המקומות מבעד לדפים הגדולים, העבים של האטלס.

אני זוכר שסין תמיד ריתקה אותי. על יפן הייתי עובר רק ברפרוף. טוקיו במיוחד נראתה לי כמו משהו לא מובן, עם חוף ים בקווים ריבועיים (הנמל של יוקוהמה); כל מה שידעתי על יפן הסתכם בשתי פצצות אטום, סמוראים, ומכשירי ווק-מן.

אחרי טיול ארוך במזרח נרשמתי ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב בדגש על השפה היפנית (החלטה שנאלצתי לקחת בלית ברירה כי הסינית היתה מבוקשת מאוד). במהלך הלימודים שמעתי במקרה על חבר מהכיתה שנסע לבית ספר ללימוד שפה באוקזאקי. לא הייתי תלמיד טוב במיוחד, ולמען האמת לא ממש סחף אותי כל הסיפור היפני, שכאמור היה סוג של טעות. אלא שכמו הרעיונות הכי טובים, שנולדים ממש במקרה, החלטתי לארוז את מטלטליי ולנסוע בחופשת הסמסטר לחודשיים וחצי של טיול ביפן בסתיו 2006.

די מהר הבנתי שיפן היא באמת עולם אחר. חודשיים וחצי מלאי חוויות, מוזרויות, היכרויות, ואהבה קטנה שנולדה לי בלב. אהבה לתרבות שלא הבנתי ממה הרבה, שלעולם (כך למדתי מאריה גרוסמן, מאושיות הקהילה בטוקיו) לא אהיה ממש שייך אליה, גם אם אלמד את המנהגים, אכיר את הדקויות ואגיע לרמה בסיסית של שליטה בשפה.

שנתיים אחרי זה חזרתי לטיול נוסף, של חודשיים נוספים.

ואז, ב-2009, שוב ממש במקרה, שמעתי על מלגת המונבושו מחבר אחר שהחליט להגיש מועמדות. כך עשיתי גם אני. את הטלפון המיוחל משגרירות יפן בישראל קיבלתי כמה חודשים אחרי זה בעודי על D-9 אחרי שבוע אימונים במילואים, 40 מעלות חום ליד נהר הירדן. לא היה לי מושג שכמה שנים מאותו רגע אשב בריוקאן יפני על מזרון טטאמי עם חבר יפני שהוא גם כמו אחי, אחרי מעיין חם ובקבוק סאקה, ושזה ירגיש לי כמו בית שני. אני רק זוכר שהייתי מאושר. מאותו הרגע היו לי כמה חודשים לארוז את הפקלאות, להיפרד מהמשפחה והחברים, ולהתכוון למסלול דוקטורט באוניברסיטת טוקיו.

2. מה מושך אותך במדינה? מה משאיר אותך פה כל כך הרבה זמן? כישראלי- איפה אתה נפגש עם שוני, קשיים בחיי היום יום?

נולדתי וגדלתי בכפר אדומים. ישוב קטן של מאות אחדות של משפחות, מדבר יהודה מכל עבר, ילדות של טבע. שום דבר בחיים ההם לא הכין אותי לעוצמה העירונית הזאת של טוקיו. מיליוני אנשים, בניינים בניינים, רכבות, מסעדות, בארים קטנים, חיים מעל האדמה ומתחת. נורות צבעוניות, צלילים, קולות ואנשים. מיליוני אנשים.

לקח לי קצת יותר משנה להתאושש מההלם הראשוני. לא פשוט להתרגל לתרבות אחרת, ודאי לא לתרבות שונה כל כך, רחוק רחוק מהבית, מהחברים, וממי שאתה. אחד הדברים שאולי הכי קשים לי כאן הוא העובדה שמרבית האנשים מסביב חיים לפי קוד התנהגות, מסודר, מאורגן, עם המון סעיפים וסעיפי משנה. זה מתחיל מדברים טריוויאליים כמו לא לדבר בטלפון ברכבת, לסמן בכניסה למסעדה כמה אנשים נכנסים או להוריד נעליים בכל מקום, עובר דרך התנצלויות חוזרות ונישנות, במתן תשומת לב אין סופית לאנשים סביבך, בלהשאר במקום שלך בקולנוע גם אחרי שהסרט נגמר ככה כי נותנים כבוד לכל מי שמופיע בכתוביות.  ממשיך גם בתקשורת בין אישית מנומסת, מלאת רגישות, אבל מאד לא חמה או אינטימית.

דברים פשוטים בהוויה הישראלית – כמו לטפוח למישהו על השכם, להצליב מבט עם עוברי אורח, לבקש מעטפה מהמזכירה בפקולטה כי אני עכשיו באוני’ ואין לי צורך אמיתי לקנות חבילה של 10 מעטפות בדואר, לשתות מבקבוק המים בספרייה – הופכים כאן ללא סבירים, או ללא רצויים, פשוט כי הם לא מתיישרים עם קוד ההתנהגות העירוני.

3. למה החלטת לעשות מסע אופניים? תספר לי על המסע.

החוקיות המתמדת הזאת, המסגרת הזאת, שלוחצת עליך הרבה פחות ממה שהיא לוחצת על היפני הממוצע – מאחר ומזר מצפים להרבה פחות מלכתחילה – עם הרובוטיקה האנושית , השקט המוחלט בקרון הרכבת, הצפוף, בו כולם לבושים בחליפות שחורות, כולם עם עניבות, כולם שקועים בתוך מסך הסמארטפון, החוקיות הזאת, על כל הנוח שבה, הופכת מונוטונית באיזשהו שלב.  כך יצא שאחרי שלוש שנים רציתי קצת לברוח מטוקיו.

בשביעי למאי 2013 יצאתי למסע האופניים הפרטי שלי. ארזתי את מטלטליי שוב (שהצטמקו הפעם לשני תיקי צד מדוגמים ועוד פאוץ’ מקדימה), נפרדתי מהחברים, והתחלתי לרכב. לא היה לי מסלול מוכן, אלא רק כיוון – צפונה, אל עבר האי הוקאידו. חודש יוני מביא איתו את העונה הגשומה לטוקיו, והחום, הלחות, והיעדר השמש, רמזו לי בעדינות לרכב צפונה. 

לא היה לי “ידע מוקדם באופניים”. למען האמת, לא סגור אפילו שידעתי להחליף פנצ’ר כמו שצריך. אבל הייתה לי תחושה שלא יהיה אחד כזה.

דיוושתי קצת יותר מחודשיים ימים. ישנתי באוהל, בהוסטלים, במלונות ישנים ליד תחנות מרכזיות, בבתי עץ מדוגמים באתרי קמפינג ריקים. בשלבים מאוחרים יותר של הטיול – אחרי שפגשתי שני מתנדבים יפנים באיזור שנפגע מהצונאמי (מרץ 2011) שלימדו אותי איך לטייל בזול – ישנתי גם על שולחנות מעץ ב”תחנות דרך”, במגרשי בייסבול על ספסל השחקנים המחליפים, בחדרי כביסה של אתרי קמפינג נטושים. הוזמנתי לארוחות ערב,למשקאות בברים, נקלעתי לשיחות על החיים. פגשתי יפנים שגרמו לי להתאהב מחדש בחוקיות הזאת, שהיא חלק אינטגרלי מהרוח היפנית, ושיש לה תפקיד שלעיתים נסתר מעייני בהרמוניה העדינה שהיא מנסה לשמר.

הייתי מתעורר מוקדם כל בוקר, אוכל שקדים אגוזים ופירות ומתחיל לדווש. 50,60 פעם אחת גם 100 קילומטר ביום. יפן מלאה הרים ואני נהניתי במיוחד בעליות. חציתי מעבר הרים של 1,500 מטרים, דיוושתי בערפל, תחת קרני השמש, דרך מנהרות קפואות חשוכות של כמה קילומטרים. רכבתי לצד חוף הים, בינות שדות אורז, יערות, כפרים ועיירות. אלו היה החודשיים היפים של חיי ולא פעם אמרתי לעצמי שאם כל זה היה נגמר מחר בבוקר , והייתי לוקח איזה סיבוב לא נכון או פוגש משאית טועה, הייתי מסיים כאן מאושר, עם חיוך על הפנים.

לקחתי גם את הלפ-טופ. ככה, כדי לקרוא קצת מאמרים על הדרך, להמשיך לכתוב את הדוקטורט וגם כדי לשמור על עצמי מבדידותי. שאגב, פרט ללילה אחד גשום במיוחד, כשאני לבד על גבעה ירוקה באתר קמפינג נטוש, פשוט לא הצטרפה אליי לטיול.

לילה אחד זכור לי במיוחד. החלטתי לבלות אותו בבקתת חירום שנמצאת על פסגת הר (געש!). מאחר והייתי המטייל היחידי, והרוח נשבה בחוץ חזק, כל כך חזק, שהיה קשה להרדם, נאלצתי לשיר. בקול, כדי שאשמע את עצמי. שירי ארץ ישראל בעיקר. פתאום, באמצע הלילה, הערפל התפזר, ואני עליתי על גג הבקתה כדי לצפות בכוכבים, שהזהירו את השמיים. נשארתי על הגג עטוף בשמיכה, מביט בפלא עד הזריחה.

4. מה היית ממליץ למטייל כמוך שרוצה לעשות את אותו מסע? מה היתרון במסע כזה למטייל ביפן?

יפן היא המקום האידיאלי לטייל על אופניים. הכבישים מתאפיינים בשלמות יפנית, רק במקרים נדירים יש בהם שקעים וזו כנראה הסיבה שאחרי 1,600 קילומטרים לא היה לי פנצ’ר פעם אחת; חנויות קונביני, סופרים, מכונות שתייה יש כמעט מאחורי כל פינת רחוב. כך שלעיתים רחוקות נשארתי רעב. האייפון כמובן הופך את המסע לנוח. כל בוקר הייתי מתעורר, מחפש בגוגל מאפס את אתר הקמפינג הבא, ומתחיל לרכב.

יפן מדינה בטוחה. בשלב מסוים של הטיול הפסקתי לנעול את האופניים באדיקות באיזורים הכפריים, פשוט כי הבנתי שאין צורך.

החודשים הטובים ביותר לדווש הם מאי (מרכז הונשו, האי המרכזי של יפן), יוני (צפון הונשו), יולי-אוגוסט (הוקאידו, האי הצפוני).

ממליץ בחום.

5. מה השאיפות האישייות שלך? ביפן? במקום אחר?

אני מקווה לצאת לטיול נוסף באביב, הפעם דרומה. קצר יותר הפעם, כי אני רוצה לסיים את הדוקטורט ולהתפנות לדברים אחרים. אחרי שאסיים את הדוקטורט, אני מתכנן להקדיש את כל מרצי לפרויקט של יזמות חברתית בשני שלבים. בשלב הראשון נפנה לאוני’ מובילות ביפן ונביא מתנדבים יפנים לפרק התנדבות בארץ, אם בקיבוצים ואם במקומות אחרים. בהמשך נתרחב למדינות אסיה אחרות מתוך הבנה שיש לנו הרבה לתרום להם ולהם יש הרבה לתרום לנו. הפרויקט יממומן ברובו מכספי תרומות וינוהל במתכונת דומה לפרויקט “תגלית”. אפשר לחשוב על זה כעל “תגלית” לסטודנטים אסייאתים.